מחלת גרייבס

מחלת גרייבס היא מחלה אוטואימונית הגורמת להפעלה ביתר של בלוטת התריס, ולהיפרתירואידיזם. בלוטת התריס מופעלת על ידי הורמון המופרש מבלוטת יותרת המוח (ההיפופיזה). הורמון זה, שנקרא TSH, מפעיל את הבלוטה וגורם לייצור ושחרור מוגבר של הורמוני בלוטת התריס. TSH הוא גם בעל פעילות טרופית על הבלוטה – הוא גורם לגדילה והתרבות התאים שבה.

במחלת גרייבס נמצאים בגוף נוגדנים הנקשרים אל הקולטן של TSH בבלוטת התריס, לכן בלוטת התריס עוברת הפעלה גם ללא רמה מוגברת של TSH. נוגדנים אלו הם נוגדנים אוטואימונים – מכוונים כנגד מרכיבים בגופו של החולה. למחלה יש גם בסיס גנטי, עם סיכוי מוגבר למחלה בתוך המשפחה. בדומה לרוב המחלות האוטואימוניות, כמו תסמונת סיוגרן, אנדומטריוזיס, או נרקולפסיה, מחלת גרייבס נפוצה יותר אצל נשים בשיעורים ניכרים בהשוואה לגברים. גיל ההופעה הרגיל הוא בין 20-50.

תסמינים של מחלת גרייבס

התסמינים האופייניים למחלת גרייבס הם תסמינים של היפרתירואידיזם – פעילות יתר של בלוטת התריס. בלוטת התריס אחראית על קצב חילוף החומרים בגוף ורמת הפעילות של התאים. סימנים של יתר פעילות בבלוטת התריס כוללים: קצב לב מהיר (לעיתים עד כדי הפרעות קצב, כדוגמת פרפור עליות), הזעה, אי סבילות לחום, בלט של העיניים עם שינויים נוספים בגלגל העין הידועים בשם Graves ophthamopathy, שלשולים, היפראקטיביות, חולשה ועייפות, רעידות, עור חם ולח, חולשת שרירים, ירידה במשקל ועוד. קיים מצב הפוך, תת-פעילות בלוטת התריס, שבדומה למחלת גרייבס נחשב למחלה אוטואימונית.

בבדיקות מעבדה במחלת גרייבס נראה רמות מוגברות של הורמוני בלוטת התריס, T3 ו – T4, עם רמות נמוכות של TSH. מכיוון שהבלוטה מייצרת כמויות גדולות של הורמונים, המבקרים את פעילות יותרת המוח בבקרה שלילית, ייצור ה – TSH בגוף ידוכא. ניתן לבדוק בבדיקת דם רמות של נוגדנים עצמיים כנגד הבלוטה – TSI, אבל הוא לא נעשה באופן שגרתי.

"סערת בלוטת התריס"(Thyroid storm) הוא סיבוך נדיר אך מסכן חיים, הבא לידי ביטוי בהפרשה מוגברת מאוד של הורמוני הבלוטה. מצב זה מאופיין בחום, דליריום, הקאות, צהבת וקומה. מוות יכול להתרחש כתוצאה מפגיעה בקצב ופעילות הלב. טיפול דחוף ומיידי נדרש כדי להציל את חי החולה.

מחלת גרייבס בעת ההיריון יכולה להשפיע על העובר. נוגדנים מסוגים מסוימים עוברים דרך השליה אל מחזור הדם בעובר. גם נוגדנים המכוונים כנגד הרצפטור של TSH בבלוטת התריס יכולים לעבור את השליה. תינוק שנולד לאם החולה במחלת גרייבס יראה סימנים של היפרתירואידיזם בעת לידתו – אי ספיקת לב, הגדלה של בלוטת התריס (גויטר), קצב לב מהיר (טכיקרדיה), לחץ דם מוגבר, ערכי סוכר נמוכים בדם (היפוגליקמיה) ועוד. ברוב המוחלט של המקרים, הנוגדנים נעלמים מדמו של היילוד לאחר חודשיים עד ארבעה חודשים והמחלה חולפת לחלוטין.

טיפול במחלת גרייבס

הטיפול במחלת גרייבס דורש הפחתה בפעילותה של בלוטת התריס. קיימות מספר דרכים לפעול כגד הורמוני הבלוטה, כתלות בחומרת הסימפטומים. ניתן להשתמש בתרופות החוסמות את מערכת העצבים הסימפטטית, כדוגמת חוסמי ביטא. המערכת הסימפטטית היא מערכת עצבית שפעולתה דומה לפעילות בלוטת התריס, ולכן חסימתה משפרת את הסימפטומים אצל החולה.

תרופות נוספות המשמשות לטיפול מפחיתות את ייצור הורמוני הבלוטה: PTU, Methimazole ועוד. טיפול אפשרי נוסף הוא טיפול ביוד רדיואקטיבי כחלק מטיפולי הקרנות. כיוון שיוד מהוה חלק מהורמוני הבלוטה, יוד רדיואקטיבי נקלט בגוף, מתרכז בבלוטת התריס, ופוגע בה. פגיעה זו מפחיתה את הייצור המוגבר של הורמוני הבלוטה. לעיתים ניתן להשתמש גם בטיפול ניתוחי – כריתת הבלוטה או חלקה (Sub total Or Total Thyroidectomy).