אימונולוגיה קלינית היא ענף ברפואה הפנימית, שעוסקת במחלות הקשורות בתפקוד לקוי של מערכת החיסון. בין המחלות הללו ניתן למצוא מחלות בהן קיימים חוסרים חיסוניים שונים, מחלות בהם מערכת החיסון מעוררת ופועלת ביתר שאת, ומחלות אוטואימוניות, בהן מערכת החיסון תוקפת את הגוף ולא פולשים זרים בלבד.
אימונולוגיה
אימונולוגיה הוא תחום בביולוגיה החוקר את מערכת החיסון. מערכת החיסון שלנו מורכבת מכמה זרועות. זרוע אחת מכונה הזרוע הבלתי ספציפית, והיא זהה בכל בני האדם. מערכת החיסון הלא ספציפית כוללת את העור (המגן על הגוף מפני חדירה של גורמים זרים), תאי שערה בריריות, ובעיקר תאי דם לבנים מסוג נויטרופילים ומאקרופאגים. תאים אלו אחראים על בליעה (פאגוציטוזה) של פתוגנים, פולשים זרים ושרידי תאים בגוף. מערכת זו אינה מזהה את הגורם המותקף על ידה.
הזרוע הספציפית של מערכת החיסון מתוחכמת יותר, ומזהה פולשים זרים באופן ספציפי. מערכת זו מורכבת בעיקר מהתאים הלימפוציטים. תאים אלו יודעים להכיר ולזהות באופן מיוחד חלקים בפולשים זרים שאינם שייכים לגופנו.
הלימפוציטים מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: תאי B הם התאים שמייצרים את הנוגדנים בגופנו. הנוגדנים נקשרים אל חומר זר ומנטרלים אותו. תאי T מחולקים לשתי קבוצות עיקריות: תאי T עוזרים (T helpers), ותאי T מחסלים (T cytotoxic). תאים אלו מבקרים את כל הפעילות האימונית בגוף. לימפוציטים אחרים הם תאי "הרג טבעי" (natural killers – NK). בנוסף, בדמנו מצויה מערכת של חלבונים התוקפת גורמים לא מזוהים ונקראת "מערכת המשלים" (Complement).
מחלות אימונולוגיות
כמעט כל מרכיב במערכת החיסונית המורכבת שבגופנו יכול להשתבש. האימונולוג הקליני מטפל בשיבושים אלו. מחלות מסוג אחד שבהן עוסק האימונולוג הקליני הן מחלות חוסר חיסוני. רובן הגדול של מחלות אלו הן מחלות מולדות, בהן חוסר בגן מסוים פוגע במרכיב של המערכת החיסונית. פגיעה ביכולת הבליעה של המאקרופאגים גורמת למחלה שנקראת CGD, ואילו פגם בנויטרופילים גורם למחלת LAD.
פגיעות שונות יכולות לפגוע בלימפוציטים מסוג B, פגיעה שתתבטא המחסור בנוגדנים בגוף, עם זיהומים חוזרים (agammaglobulinemia), ופגיעות אחרות פוגועת בתאי T – ובהם משתבשת בדרך כלל כל מערכת החיסון של הגוף. דוגמא מפורסמת למחלה של תאי T היא מחלת (SCID (Severe combined immunodeficiency , שהחולים בה מכונים "ילדי הבועה".
סוג נוסף של מחלות בהם מתעסקים האימונולוגים הן מחלות של עוררות יתר של מערכת החיסון. מחלות אלו מלוות ברגישות יתרה ופעילות מוגזמת של המערכת. במחלת אסטמה קיים מרכיב של עוררות יתר של מערכת החיסון, כמו גם ברגישות לעקיצות, לתרופות, או לחומרי מזון רבים (כמו במקרה של תזונת חולי צליאק). אלרגיה עונתית (קדחת השחת – hay fever) היא מחלה נפוצה של הפעלה יתרה של מערכת החיסון, בה מטפלים אימונולוגים קליניים. בשנים האחרונות מחקרים חדשים מנסים להפיק תרופות אשר ירפאו חלק מהתופעות שנגרמות על ידי מחלות אלו, כמו דלקות למיניהן.
תחום נוסף המהווה מוקד של עיסוק לאימונולוגים קליניים הוא מחלות אוטואימוניות או בעלות מאפיינים אוטואימוניים. במחלות אלו נמצאת פעילות מוגברת של מערכת החיסון כנגד מרכיבים עצמיים. לעיתים קרובות יימצאו במחלות אלו נוגדנים בדם המכוונים כנגד אתרים שונים בגוף. בין המחלות הנפוצות בתחום זו נמצאות לופוס, דלקות בכלי הדם (vasculitis), מחלת בכצ'ט, דלקת פרקים שגרונית (rheumatoid arthritis), סקלרודרמה ועוד. בנוסף, לעתים חוקרי האימונולוגיה מוצאים בסיס אוטואימוני למחלות "ישנות", דוגמה אחת היא הנרקולפסיה.
בשלושים השנים האחרונות פרצה לעולם מחלה חדשה של מערכת החיסון – מחלת האיידס. באיידס תוקף וירוס ה- HIV לימפוציטים מסוג T, ופוגע באופן קשה בתפקוד מערכת החיסון. הטיפול במחלת האיידס נעשה על ידי רופאים המומחים למחלות זיהומיות ואימונולוגים כאחד.
מסלול ההכשרה של אימונולוג קליני
אימונולוג קליני, מסיים את לימודי הרפואה ככל רופא. לאחר מכן עובר האימונולוג התמחות ברפואה פנימית, שאורכת כארבע שנים. בסוף ההתמחות מצפה לו תת התמחות נוספת, הנמשכת מספר שנים, באימונולוגיה קלינית. כדאי לציין שתחומי העיסוק של אימונולוגים קליניים ושל ריאומטולוגים (רופאים המתמחים במחלות פרקים) קרובים מאוד, ולעיתים מדובר בהתמחות משותפת.
למידע נוסף:
